.png)
אקלים מיני בטוח
בסיס בטוח לדרך פתוחה/ מאמרה של קרן שפי (2019)
כדי לדבר על מין בדרך שמקשרת בין הרצון לסור מרע והרצון לעשות טוב, הדבר הראשון שכדאי לעשות הוא להיחלץ מכלא השפה המשפטית.
התרגלנו לדבר ולחשוב על היחס בין רצון למין דרך שפה שמבוססת על מושג ההסכמה ועל שאלות של אשמה וחפות. אפשר להתווכח האם זו השפה הכי מתאימה עבור בתי משפט שמנסים לתקן עוול ולהביא צדק, אבל היא בלי ספק לא השפה הכי מתאימה עבור בני אדם שרוצים לעשות מין טוב זה עם זה.
איזו שפה כן תהיה מתאימה? זו צריכה להיות שפה שלא מתעלמת מהפוטנציאל שלנו להזיק, בטעות או בכוונה, אבל גם מוקירה את הכמיהה שלנו לטוב וליפה; שפה שיש בה מקום לדיבור על דרך, התפתחות הדרגתית, ולא רק על מעבר חד בין עבר טראומטי לעתיד אוטופי; שפה שמסוגלת לחקור את האופנים הגסים והעדינים שבהם הטוב והרע כרוכים זה בזה; שלא נרתעת ממורכבות ואמביוולנטיות, אבל גם לא מוקסמת מהן יתר על המידה; שמאפשרת לגמגם ולהסס, לתהות ולהטיל ספק, לגשש במעורפל לעבר משהו, אבל גם לומר דברים בהירים ויציבים שאפשר להישען עליהם.
בתור מתרגלת מעניין אותי בהקשר הזה הרעיון של הסילה, האתיקה הבודהיסטית.
הסילה היא אוסף של כללי התנהגות פשוטים שהמתרגלת מקבלת על עצמה כבסיס לדרך הרוחנית שיעדה הוא השחרור. המורות הבודהיסטיות ששמעתי נוהגות להדגיש שכשאת מחויבת לסילה, אחרות יכולות להרגיש בטוחות לידך, ומתוך כך אולי להרשות גם לעצמן לשחרר הגנות של חשדנות וחמדנות, ולהיפתח לדיאלוג שמבוסס על רצון טוב הדדי.
כך המחויבות שלך לסילה היא מתנה שאת מעניקה לכל מי שבסביבתך, ולפחות באותה מידה גם לעצמך, כי הרי מי שנמצאת בסביבתך כל הזמן היא את. לכל הפחות, את משחררת את עצמך מסוגים מסוימים של אשמה, חרטה והצדקות עצמיות, ומהכאב שכרוך בפעולה מתוך זדון. בסביבה שבה כולן מחויבות לסילה, למשל בריטריט, ההשפעות ההדדיות של המחויבויות האלה מעצימות ומעמיקות זו את זו, והמציאות הבין-אישית כולה נצבעת בגוון של מקום שאפשר להירגע בו, ושבו התכוונות לטוב וליופי נפתחת באופן טבעי.
בקיצור, הסילה היא ניסיון לייצר, בעזרת המחויבות לכמה חוקים פשוטים ואינטואיטיביים, סביבה מוגנת, שפותחת את הדרך לעבר טוב עתידי חדש – וזאת במיוחד אם כל מי שמעורבות בסיטואציה מחויבות אליה. היא קושרת באופן עמוק בין גישה מעשית וצנועה לגבי הימנעות מרע לבין תשוקה עזה ולא מתנצלת אל הטוב האפשרי, גם זה שאנחנו עדיין לא מסוגלות אפילו לדמיין. בעיני זו גישה יפה מאוד, ורלוונטית בבירור לדיבור על מין.
למעשה, גם אנלוגיה מפורטת יותר לאחת ההמשגות הקלאסיות של הדרך הבודהיסטית יכולה להיות מעניינת כאן. ב(פרשנות שלי ל)המשגה הזו, הסביבה הבטוחה הבין-אישית שיוצרת המחויבות לסילה היא הבסיס או היסוד, שעל גביו יכולה להיבנות בתנאים המתאימים גם סביבה בטוחה פנים-נפשית. סביבה זו היא ההשתקעות במדיטציה, סמדהי, שפותחת בפני המתרגלת חוויות חדשות של טוב עמוק, עז ומתמשך.
ההזנה והצמיחה הנפשית שמספקות חוויות של סמדהי שבות ומזינות בתורן את המחויבות לסילה: ראשית, כי המחשבה לשבור את הסילה, ולגרום נזק לאחרת במטרה להשיג ממנה משהו, מאבדת את רוב כוח הפיתוי שלה כשמתברר לך כמה תפל ומוגבל מה שאת יכולה להשיג בדרך זו לעומת הטוב החדש שלמדת להכיר בתרגול סמדהי; ושנית, כי דרך התרגול מתבהר לך מנסיונך הקשר העמוק וההדדי בין חוץ ופנים, בין עצמי ואחרת, ובין ההתכוונות לחוויה. תובנות כאלו שייכות כבר למרכיב השלישי והאחרון של הדרך, החוכמה המשחררת, פאניה, שנבנית על גבי הבסיס הכפול של סילה וסמדהי, ומזינה אותן בחזרה.
באותו אופן, גם במין, סביבה בין-אישית בטוחה יכולה להפוך לבסיס של סביבה פנים-נפשית בטוחה, שבתוכה חוויות חדשות של טוב יוכלו להיפתח בפנינו; ומתוכן יכולות לעלות הבנות חדשות, וצורות הסתכלות חדשות, לגבי מה אנחנו עושות כשאנחנו עושות מין. וכל הרכיבים הללו משפיעים זה על זה הדדית.
התכוונויות לדרך של מיניות מיטיבה
בעיני ההתכוונות היסודית, כל התורה על רגע אחת, היא לעשות במין רק את מה ששתינו רוצות ויהיה לנו טוב כרגע. זו התכוונות פשוטה ובהירה מאוד, אבל מאוד לא טריוויאלי לפעול תמיד על פיה. יתר על כן, אם אני באמת לוקחת אותה ברצינות ומתחייבת אליה באופן חד משמעי, אם אני הופכת אותה למצפן שמוביל אותי בדרך, נובעות מתוכה, מיד או עם הזמן, כמה התכוונויות לא טריוויאליות נוספות.
ראשית, מתוך ההתכוונות היסודית לעשות במין רק את מה ששתינו רוצות ויהיה לנו טוב כרגע, נובע שיש נסיבות בהן אדם אחר לא יכול להיות פרטנר מיני רלוונטי עבורי: אסור לי לשכב עם מישהו אם הרצון שלו יהיה פחות רלוונטי משלי בסיטואציה מינית – כלומר, יהיה לו משמעותית פחות כוח מאשר לי להבין מה הוא רוצה ומה טוב לו, או לומר את זה, או לגרום לכך שזה יקרה. דוגמאות נפוצות לנסיבות כאלו כוללות יחסי סמכות רשמיים ולא רשמיים, הבדלי גיל גדולים מדי, מין תמורת תשלום, או מישהו שנמצא בעמדה של פגיעות רגשית מובהקת כלפיי, אבל תמיד אצטרך להפעיל שיקול דעת בסיטואציה הספציפית.
שנית, מתוך אותה התכוונות יסודית, הייתי אומרת שמין יכול להיות מתאים רק ברגע שבו שתינו מסוגלות להיות אחראיות ואכפתיות כלפי הטוב של שתינו. כל מיני נסיבות יכולות לתמוך באפשרות הזאת, למשל הכרות אינטימית, שפה משותפת, ניסיון מיני חיובי משותף, נינוחות זו בחברת זו, תחושה של מחויבות זו כלפי זו, חושים צלולים, מצב נפשי טוב, תשוקה הדדית עזה, התייחסות למפגש בינינו כפלאי או מקודש.
גם המחויבות החד-משמעית להתכוונות לעשות במין רק את מה ששתינו רוצות כרגע היא נסיבה תומכת, במיוחד אם היא משותפת לשתינו. לא כל הנסיבות התומכות הללו מתקיימות בכל מפגש, כמובן, אבל כדי שמין יוכל להיות אפשרות רלוונטית כרגע, צריך איזושהי מסה קריטית מתוכן. ותמיד כדאי להמשיך לשים לב עד כמה הנסיבות תומכות בנו כרגע, ולכוונן את מידת הזהירות שלנו בהתאם.
שלישית, מההתכוונות היסודית נובעת ההתכוונות לאכפתיות ואחריות הדדית, או במילים אחרות, לאיזון של האחריות והאכפתיות: לא להשתמש באחר לטובתי, ולא להקריב את עצמי לטובת האחר, אלא לדאוג לטוב של האחר ולטוב שלי בו זמנית ובמידה שווה. אם התנועה הנפשית הזאת חדשה לי, אני יכולה לחשוב בטעות שכדי ליצור “מידה שווה” כזו אזדקק לחשבונאות אינסופית ומייגעת.
אבל למעשה, מה שנחוץ כאן הוא משהו אחר לגמרי, סוג חדש של תנועה נפשית, שחורגת במידה מסוימת מהחוויה של העולם במונחי עצמי-אחר, ומתבוננת על הסיטואציה כאילו מלמעלה, מתוך אותו יחס אוהב כלפי חוויות שלי וחוויות לא-שלי. ללמוד את התנועה הנפשית הזאת זה שיעור גדול מאוד, שחורג בהרבה מתחום המין. ואם שתי המשתתפות בסיטואציה, מינית או אחרת, מתבוננות בה באופן הזה, האינטרס שלהן תמיד משותף, גם אם התשוקות, הצרכים והידע שלהן שונים.
רביעית, מההתכוונות היסודית נובעת ישירות ההתכוונות לא לעשות אף פעם משהו שאני או מי שאיתי לא רוצה לעשות כרגע, לא משנה מה. לא לעשות טובות. אפילו לא אם זה ממש בקטנה ויעשה לפרטנר שלי ממש טוב, למשל לעזור לו רגע לגמור כשאני כבר גמרתי והוא כמעט שם. לפעמים אני ארצה לעזור לו לגמור ואז יופי, אבל אם כרגע אני בעצם לא רוצה, אני לא אעשה את זה. ואם אני קרובה לגמור אבל יודעת שהפרטנר שלי בעצם לא רוצה לעזור לי בזה, אני לא אבקש ממנו. אולי אני אגמור לבד, או אגמור אחר כך, או לא אגמור הפעם. אורגזמה מפוספסת מדי פעם זה מחיר ששווה לי לשלם, ולעומת זאת, להכניס למין פעולות שנעשות בלי רצון זה מחיר גדול מדי, שלא שווה לי, כי ההתכוונות החד-משמעית לא לעשות שום דבר שלא מתוך תשוקה, במיוחד אם היא משותפת, מאפשרת לתשוקה להיפתח בדרכים שאחרת היא לא היתה נפתחת, דרכים שלא יכולנו לנחש מראש.
חמישית, מתוך ההתכוונות היסודית נובעת ההתכוונות לא לשקר אף פעם למי שאני שוכבת איתו, ולא להסכים שמי שאני שוכבת איתו ישקר לי: לא לזייף אורגזמה כדי לשמח אותו, או להעמיד פנים שאני נהנית ממשהו שהוא בעצם רק בסדר כזה, או לשקר שאני לא רוצה משהו שאני כן. באופן אישי עברתי עם זה תהליך מורכב וארוך, כי יש במין כל כך הרבה רמות של תקשורת שרק חלקן מילוליות, וכי התברר לי שיש לי הרגלים עמוקים ואינסטינקטיביים לטשטש דברים מסוימים, שאפילו לא שמתי לב לקיומם עד שהתחלתי לנסות להיפטר מהם. אבל אם אני שמה לב שאני עומדת לשקר, או משקרת כרגע, או שיקרתי קודם וזה עדיין רלוונטי, אני אומרת “לא, רגע, בעצם,” ואז את האמת. ועם הזמן, כמות הפעמים שאני משקרת במין פוחתת מאוד.
שישית, מתוך ההתכוונות היסודית נובעת ההתכוונות לפתיחות בשאלות כמו מה זה מין, איך נראה מין טוב, מה מותר לרצות, איך זה יכול להתגלגל. בייצוגים של מין במדיה, ואפילו בשפה (“משחק מקדים”, “שכבנו X פעמים”), מוטמעת ההנחה שמין מלא תשוקה נע כל הזמן בכיוון אחד – עליה מתמדת ברמת האנרגיה המינית, כך שהמגע הופך מרגע לרגע יותר אינטנסיבי, יותר חודרני, יותר מהר ויותר חזק – עד שהוא נגמר בבת אחת, באורגזמה הדדית או לפחות באורגזמה של הגבר. אם אנחנו מקבלות את ההנחה שככה מין צריך להיראות, היכולת שלנו לשאול את עצמנו מה יהיה טוב כרגע תהיה מוגבלת מאוד. לעומת זאת, אם אנחנו חושבות על מין בתור שדה משחק שלם של אפשרויות, שבתוכו אנחנו יכולות לשוטט כרצוננו, וכל פעם בדרך אחרת, בין צורות שונות של מגע, עדין וחזק, מהיר ואיטי, נינוח וסוער, ממוקד ורחב, יותר ופחות מיני במובהק, אז הרבה יותר אפשרויות יציעו את עצמן לאינטואיציה שלנו.
היבט חשוב אחר של פתיחות נוגע לעבודה עם כוח, יוזמה ודומיננטיות. לרוב היחסים יש נטיה להילכד בטווח נוקשה וצר יחסית של אופני מגע, כמו גם בתפקידים קבועים למדי, לרוב על פי המוסכמות המקובלות – הגבר הוא הדומיננטי, האגרסיבי והיוזם יותר, וזה שמכתיב את הקצב. ככל שנאפשר תנועה חופשית וגמישה יותר של כוח ויוזמה על פי מה שמתאים בסיטואציה, בלי לחוות חלוקה מסויימת כהכרחית, טבעית או מהותית למי שאנחנו, כך יהיו לנו בכל רגע יותר אפשרויות לעשות את מה שטוב לנו ומה שאנחנו רוצות, ולהימנע ממה שבעצם לא טוב לנו.
שביעית, מתוך ההתכוונות היסודית נובעת לפחות איזשהי הסתייגות מלחשוב על מין במונחים של הצלחה וכישלון. החשיבה על משהו במונחים של מה ייספר בתור הצלחה ומה ייחשב ככישלון נוטה להיות מנוגדת לחשיבה עליו במונחים של מה עלול להיות רע ומה יכול לעשות טוב; כל אחת משתי ההמשגות מנתבת את הפעולה ואת החוויה בדרך אחרת. התרבות שלנו, שכידוע חרדה באובססיביות מפני מישטור המיניות באמצעות הדיבור עליה במונחים של טוב ורע, מתמסרת בלהט לא פחות למישטור המיניות באמצעות הדיבור עליה במונחים של כישלון והצלחה. ההתכוונות היסודית שמוצעת כאן מעודדת אותנו לנוע בכיוון ההפוך. חוויות שהמיניות המקובלת מחשיבה ככישלון יכולות לפתוח אפשרויות חדשות של טוב, של עונג ואינטימיות.
שמינית, מתוך ההתכוונות היסודית נובעת כמובן ההתכוונות לברר מה מי שאיתי רוצה ומה יהיה לו טוב כרגע, ומה אני רוצה ומה יהיה לי טוב כרגע. לא תמיד קל לדעת את זה. בתרבות שבה אנחנו חיות, סביר שלשתינו יש דפוסים עמוקים שמקשים עלינו לדעת ולבטא את הרצון שלנו בזמן מין, וגם מקשים עלינו לשמוע או לנחש אחת את הרצון של השניה.
חוץ מזה, מין הוא מרחב שבו חלקים שונים של הנפש נוטים להתערבב, וגם חלקים של שתי הנפשות, וגם חלקים בנפשות הפרטיות ובנפש הקולקטיבית. לכן חשוב לדעת להקשיב לשפת הגוף שלו ולהתרחשויות בגוף שלו, כמו גם לרגשות ולמחשבות שלי ולהתרחשויות בגוף של עצמי; לדעת לקחת הפסקות שצריך; לדבר במילים כשצריך; ללמוד לשאול את השאלות הנכונות, גם את עצמי (למשל: “אם פתאום היינו צריכות להפסיק את זה עכשיו, הייתי מרגישה אכזבה או הקלה?”); לומר ולשמוע גם את מה שנשמע מביך או מוזר או אמביוולנטי או מהוסס, וגם את מה שלא נעים או עלול להעליב; לשים לב מי מאיתנו יוזמת בדרך כלל, או קובעת את הקצב, ולהחליף תפקידים מדי פעם, כדי לאפשר לרצונות ולקצב הטבעי של השניה להתבטא ולהוביל; לשים לב מי מאיתנו יוזמת כרגע, ואם זאת אני כבר זמן מה ברציפות, אז מדי פעם להפסיק ליזום ולראות איך מי שאיתי מגיב; ללמוד בהדרגה את זה את הדפוסים ואת הקשיים של זה, וללמוד לתמוך זו בזו, ולהזכיר זה לזה שחשוב לנו לעשות רק את מה שטוב לשתינו, מתי שצריך, כמה פעמים שצריך.
לבסוף, הדבר האחרון שנובע מן ההתכוונות היסודית, ומכל תת-ההתכוונויות הנוספות שנובעות ממנה, הוא מחויבות לדרך. כלומר, נובעת ממנה תפיסה שלי את עצמי, או בהקשר זוגי שלנו את הזוגיות שלנו, או בהקשר כלל-תרבותי שלנו את התרבות שלנו, כמי שנמצא(ו)ת בדרך של מיניות מיטיבה, שכל מפגש מיני הוא חלק ממנה, ובלי לדעת מראש לאן היא מובילה. (אם רוצות, אפשר לקשר בינה לבין דרכים אחרות שרלוונטיות עבורנו, רוחניות, פוליטיות, פסיכולוגיות, אבל היא זקוקה לפחות לאוטונומיה מסוימת, והמרכיב של לא לדעת טוב מדי מראש לאן היא מובילה הוא חיוני.) תפיסה כזו של מין היא שונה מאוד מתפיסות שטוחות שלו כמשהו ש”פשוט עושים”, “הוא פשוט ככה”, או “עושים בשביל הכיף”. בה בעת, היא שונה גם מתפיסות של מין בתור משהו שאפשר “לדעת לעשות”, או בתור משהו ש”אמורים” לעשות ככה או אחרת. היא מעניקה הגנה חלקית מסכנות מסוימות, ויכולה לפתוח בפנינו תחושות של אחריות, אכפתיות, התלהבות, צניעות, אמון, רצון ללמוד, סקרנות, תשוקה, השתאות ופלא ביחס למין שאנחנו עושות, אם וכאשר ואיך שאנחנו רוצות, אם וכאשר ואיך שטוב לנו.